מחלת הפוליו, או פוליומיאליטיס (Poliomyelitis) הינה מחלה אשר נמצאת על סדר היום בזמן האחרון, מכיוון שהנגיף נמצא במספר ביובים ברחבי הארץ, כמדד להימצאות נשאים.
מחלה זו הינה חמורה ומשמעותית, וגורמת לשיתוק ילדים ללא מרפא עד כדי מוות. עם זאת, שיעור החולים במחלת הפוליו הינם נדיר, ורק מקצתם יחלו ויסבלו מהשיתוק המאפיין.
גורמים ותסמינים לפוליו
המחלה הינה מחלה זיהומית אשר נגרמת מווירוס הפוליו. במרבית מן המקרים ההדבקה נעשית עקב מגיפה אפידמית אשר נמצאת במקום גיאוגרפי מסוים, כמו למשל המגיפה אשר פשטה בישראל בשנות ה-50.
באוכלוסיות לא מחוסנות (הן בעולם המערבי והן במדינות מתפתחות) שיעור ההדבקה הינו גדול יותר, והסיכון להידבקות הינו משמעותי. ההדבקה נעשית על ידי היחשפות לצואת נשא הנגיף, או לרוק ובמקרים נדירים באמצעות חדירת הנגיף לפה.
לאחר ההדבקה, מרביתם של החולים (90%) לא ירגישו או יחושו בתסמינים מיוחדים כלשהם. חלק מהחולים ירגישו תסמיני שפעת קלה כמו חום, כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות והקאות, אשר יחלפו תוך מספר ימים. ורק מיעוטם של החולים (אחד מכל אלף נדבקים) ירגיש תסמינים של שיתוק ופגיעה במערכת העצבים. חומרת השיתוק תהיה שונה מאדם לאדם כתלות בחומרת הפגיעה שלו. השיתוק יכול לבוא לידי ביטוי בגפיים עליונות או תחתונות ועד כדי שיתוק בשרירי הנשימה.
אבחון וטיפול בפוליו
מכיוון שמחלת הפוליו מוגדרת כמחלה שיש למגר, משרד הבריאות מנטר באופן עקבי ומסודר את מי הביוב ברחבי הארץ, על מנת למצוא שאריות של הנגיף, אשר הופרשו מצואות של נשאים. הקבוצה הנמצאת בסיכון לחלות במחלה היא אותם ילדים אשר לא חוסנו או אנשים עם מערכת חיסונית ירודה, כמו למשל חולים אונקולוגים או בעלי דיכוי וחסר במערכת החיסונית.
אין טיפול המוכר למחלה זו, ולכן היא נחשבת כחשוכת מרפא. כמו כן, אין טיפול יעיל גם כנגד נשאי המחלה, ואין להם צורך בהנחיות מיוחדות, מלבד הנחיות היגיינה אשר רווחות גם בקרב האוכלוסייה הכללית. האמצעי הטוב ביותר לטיפול הינו המניעה, הן באמצעות חיסונים והן באמצעות שמירה והקפדה על היגיינה ביציאה מהשירותים, לפני הכנת אוכל ולאחר החלפת טיטול לתינוק.
חיסונים קיימים לפוליו
מאז החלת חיסון הילדים, שיעורי ההדבקה בעולם המערבי בנגיף זה, ירדו באופן משמעותי, עד לכדי מספר זניח. ההערכה היא כי מבין הילדים המחוסנים, שיעורי הדבקה הינם אפסיים כמעט. לכן החיסונים נחשבים לשיטת מניעה יעילה, אשר יש לבצע אותם ולפקח על יישומם.
ישנם שני חיסונים כנגד נגיף זה: חיסון חי מוחלש (OPV) הניתן באמצעות טיפות אוראליות וחיסון מומת אשר יכול להינתן באמצעות זריקה (IPV). בישראל שני החיסונים ניתנו עד לשנת 2004, ואז הוחלט לתת רק את החיסון המומת, מכיוון שהסיכון לחלות ולהידבק נראה אז כזעיר מאוד.
ההבדלים העיקריים בהשלכות שני החיסונים הוא כי החיסון המומת יכול לחסן רק כנגד המחלה, אולם אינו משפיע על היות הילד נשא וגורם הדבקה. בעוד שהחיסון החי-מוחלש עשוי לחסן הן כנגד גורם המחלה והן כנגד נשאי המחלה. עם זאת, אין לחסן בחיסון חי מוחלש, מטופלים אשר לא חוסנו בחיסון מומת, מכיוון שהאחרון מגן מפני תופעות לוואי של החיסון החי מוחלש.
החיסון המומת ניתן באופן שיגרתי בתחנות טיפת חלב בגילאי חודשיים, ארבעה חודשים, חצי שנה ובכיתה ב'. החיסון המומת, כאמור לא ניתן באופן שיגרתי, אלא רק במקרים חריגים או כאשר ישנו חשש להתפרצות מחלת הפוליו באופן ארצי. בדרך כלל החיסון המומת לא יינתן לילדים אשר אחד מבני משפחתם סובל מדיכוי מערכת החיסון, או אם הם בעצמם סובלים ממחלה מסוימת, או מתסמיני חום.