מחלת ליים

מחלת ליים (Borreliosis; Lyme Disease) היא מחלה זיהומית הנגרמת כתוצאה מחשיפה לחיידק בורליה בורגדרופרי – Borrelia burgdorferisensu lato. מחלת ליים זוהתה לראשונה בשנת 1976 בעקבות התפרצות של מחלות חום בילדים בעיירה ליים שבקונטיקט, ארצות הברית ומכאן שמה.

חיידק הבורליה מועבר על ידי עקיצה של קרצייה המשתייכת למשפחת ה – Ixodes ricinus ונושאת בגופה את החיידק. הסימפטום ההתחלתי ואולי האופייני ביותר של המחלה הוא פריחה מפושטת על פני העור שמתחילה בנגע המכונה Erythema Migrans.

לאחר מכן עשויים להופיע סימנים דמויי שפעת כמו כאב ראש, עייפות וחום, כשבשלב מאוחר יותר (במידה והחולה לא אובחן במחלה וקיבל את הטיפול המתאים) מערכות נוספות בגוף עלולות להיפגע כמו הלב ומערכת העצבים.

הידבקות במחלת ליים

בעלי חיים רבים (כגון כבשים, ציפורים וכלבים) עשויים לשמש כנשאים של החיידק, כלומר נושאים בדמם את החיידק מבלי לפתח את המחלה. קרציות (ולעיתים גם פרעושים) ממינים מסוימים, הניזונות מדמם של בעל חיים הנגוע במחלה נושאות בגופן את החיידק. אלו בתורן, באם יעקצו אדם, יעבירו אליו את החיידק גורם המחלה.

קרציות ופרעושים הם, אם כן, הוקטורים החיוניים להדבקות במחלת ליים. כיום, מחלת ליים היא המחלה הנפוצה ביותר המועברת על ידי וקטור בארצות הברית ואירופה, עם יותר מ – 25,000 מקרים מדווחים חדשים באזורים אלו מידי שנה. בישראל שכיחות המחלה היא נמוכה עד לא קיימת.

תסמינים

הסימנים והתלונות המאפיינות את המחלה הן בחלקם כתוצאה מהדבקה ישירה ופעילותו של החיידק בגוף, ואילו אחרים נגרמים בשל התגובה החיסונית של הגוף להדבקה. באופן מעשי, כל איבר בגוף יכול להיפגע במחלה זו, כשהלב, עור, מערכת העצבים המרכזית, המפרקים והעיניים הם בסבירות גבוהה יותר למעורבות.

תקופת הדגירה של המחלה, לאחר ההידבקות, נמשכת בדרך כלל בין שלושה ימים לחודש. בתחילה כאמור, הביטוי העיקרי של המחלה הוא בפריחה טיפוסית, Erythema Migrans ("אדמומיות נודדת"), המתפתחת בתחילה סביב מקום העקיצה ומתפשטת לחלקים רחבים יותר של הגוף.

בשלבים הבאים הזיהום מתפשט לשאר איברי הגוף, דרך מערכת הדם וסימפטומים מגוונים עלולים להתפתח (כגון חום, חולשה וכאבי מפרקים). בחלק קטן של החולים יתכנו גם הפרעות בקצב הלב כתוצאה מפגיעה ישירה בשריר הלב, וכן פגיעות נוירולוגיות מגוונות החל מכאבי ראש קשים ועד לפגיעה בעצבי הגולגולת.

טיפול ומניעה

מטרות הטיפול הרפואי הן להשמיד את חיידק הבורליה, להאיץ את הריפוי של התלונות הקליניות ולמנוע סיבוכים כתוצאה מההדבקה. בדומה למחלות אחרות שהגורם להן הוא חיידקי, גם במחלת ליים הוא באנטיביוטיקה. חולים שעיקר התלונות שלהם הן עוריות – אינם זקוקים לאשפוז והשגחה בבית החולים. הטיפול האנטיביוטי הראשוני המקובל הוא לרוב באמפיצילין או דוקסילין במתן אוראלי לתקופה של ארבעה שבועות.

במידה והזיהום אינו מטופל במשך מספר חודשים או נמצא עמיד לטיפול – נזק בלתי הפיך עשוי להיגרם לרקמות השונות, והמחלה תכנס למצב כרוני הבא לידי ביטוי בהתקפים קשים של דלקת פרקים (ובייחוד של מפרקים גדולים כדוגמת הברכיים).

כל התקף שכזה עלול להמשך פרק זמן הנע בין שבועות למספר חודשים. יעילות הטיפול האנטיביוטי במחלה הכרונית מוטל מאד בספק וככל הנראה הוא ללא השפעה ממשית על הפרוגנוזה והתקדמות המחלה. כמו כן, קיים חיסון המשווק בעיקר בארצות הברית, אשר מגן על עד 80% מהאוכלוסייה המחוסנת.

מספר מחקרים הצביעו על כך שמשך ההשפעה של החיסון הוא מוגבל מאד ושאלות רבות הועלו בנוגע לבטיחותו. אמצעי זהירות העיקריים הם ביגוד ארוך ומריחה של חומרים דוחי חרקים למניעת הסיכוי לעקיצה. במידה וקיים חשד להדבקה, מודעות למחלה וטיפול מוקדם יסייעו להחלמה.