מחלת כליות כרונית בהגדרתה היא מצב רפואי הנמשך מעל לשלושה חודשים. מחלת כליות כרונית מתאפיינת באובדן פעילות חלקית של אחת הכליות עד לאי ספיקתם, ובמצבים חמורים אף יותר, נגרם נזק לשתי הכליות.
הכליות אחראיות על סינון הדם, הסרת הפסולת, סילוק חומרים ונוזלים עודפים, יצירת שתן וייצור הורמונים הכרחיים לגוף. כאשר הכליות מאבדות את תקינותן, הפסולת מצטברת בדם ומובילה להופעת תסמינים שונים. מחלת כליות כרונית עלולה לגרום לקריסת מערכות הגוף השונות.
מחלת כליות כרונית עשויה להתגלות באופן פתאומי, אם כי מתפתחת בהדרגה לאורך השנים כתוצאה מנזק הנגרם לכליות, עקב מגוון רחב של גורמים. כל כליה מורכבת ממבנים מיקרוסקופיים המכונים בשם נפרונים וצינורות המחוברים אליהם. פגיעה במבנים אלה למעשה מפחיתה את פעילות הכליות התקינה.
מהם הגורמים?
הסיבות השכיחות ביותר הגורמות לנזק לכליות הן: לחץ דם גובה וסוכר גבוה בדם (סוכרת). גורמים נוספים אשר יכולים לגרום למחלת כליות כרונית כוללים מחלות כליה וזיהומים, כגון מחלת כליות פוליציסטית, פילונפריטיס, גלומרולונפריטיס, בעיה מולדת בכליות ומחלות אוטואימוניות התוקפות את רקמות ואיברי הגוף.
כמו כן, עורק כליה צר או חסום מקטין את אספקת הדם לכליות. שימוש לטווח ארוך בתרופות מסוימות עשויות לגרום לנזק בכליות. תרופות אלה הן תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות, כגון איבופרופן (אדוויל), צ'לקוקסיב ואנטיביוטיקות שונות.
תסמינים של מחלת כליות כרונית
הופעת התסמינים עשויה להתרחש בשלבים מאוחרים של המחלה. החולה למעשה עשוי לחלות במחלה במשך מספר שנים מבלי להבחין בשינויים.
פגיעה בתפקוד הכליות כוללת הטלת שתן פחותה מהרגיל. המטופל עשוי להתלונן על תחושת נפיחות כתוצאה מהצטברות נוזלים ברקמות, מצב המכונה בשם בצקת.
מחלת כליות כרונית מאופיינת פעמים רבות באנמיה, כתוצאה ממחסור בייצור אריתרופוייטין, הורמון הנדרש לייצור כדוריות דם אדומות. מחסור בהורמון זה מוביל לתחושת עייפות וחולשה כרונית. כמו כן, המטופל עשוי להתלונן על אובדן תאבון, ירידה במשקל, בחילות, הקאות ובעיות שינה.
אבחון
הצעד הראשון בתהליך האבחון הוא תשאול רפואי מלא ובדיקה גופנית למטופל, בדיקת דם ובדיקות שתן. אחת הדרכים למדידת תקינות תפקוד הכליות הוא שיעור הסינון הגלומרולי שלהן (GFR).
שיעור הסינון מחושב באמצעות ריכוז הקריאטנין בדם, גיל ומשקל המטופל. מחלת הכליות הכרונית מחולקת לחמישה שלבים הכוללים את שיעור הסינון של הכליות, ומדדים נוספים כמו שתנן. החלוקה לשלבים למעשה קובעת את חומרת המחלה והטיפול הנדרש. בדיקות אלה יכולות להציג סימנים של מחלת כליות ואנמיה.
הצעד הבא באבחון נעשה באמצעות בדיקת אולטרסאונד או CT המסייעים לרופא למדוד את גודל הכליות, מעריכים את זרימת הדם לכליות וזרימת שתן חסומה. במידת הצורך, הרופא המומחה עשוי לקחת דגימה קטנה של רקמת כליה (ביופסיה) כדי לסייע בבירור הגורם למחלת הכליות הכרונית.
דרכים לטיפול
טיפול בלחץ דם ושמירה על רמות סוכר בטווח התקין, עשויים להאט ואף למנוע את הנזק לכליות. כמו כן, ירידה במשקל, שינויים בתזונה ופעילות גופנית יכולים לסייע אף הם.
ייתכן כי המטופל יידרש ליטול תרופות לטיפול בתסמינים ובגורמים השונים המובילים למחלת הכליות הכרונית. במקרים בהם מאובחנת אנמיה, יידרש טיפול בברזל, ויטמינים וזריקות.
במקרים חמורים ובשלבים מתקדמים של המחלה, תידרש השתלת כליות. כאשר תפקוד הכליות יורד מתחת לנקודה מסוימת, המצב מכונה בשם אי ספיקת כליות. אי ספיקת כליות משפיעה על כל הגוף. מצב זה מסכן חיים.
אחד הפתרונות הוא התחלת טיפול דיאליזה או השתלת כליה. שני הטיפולים כרוכים בתופעות לוואי. שיטת הטיפול תבחר על ידי הרופא המומחה על פי הקריטריונים השונים.