מחלת השימוטו תירואידיטיס הינה מחלה של המערכת האנדוקרינית-הורמונאלית, אשר קרויה על שם הדוקטור היפני האקארו השימוטו, אשר גילה אותה בשנת 1912. המחלה באה לידי ביטוי בבלוטת התריס, אשר שוכנת באזור הצוואר.
בעבר נחשבה מחלת השימוטו תירואידיטיס, למחלה נדירה, אשר לרוב התגלתה ואובחנה רק בזמן ניתוח או לאחר כריתת בלוטת התריס. עם התפתחות הטכנולוגיה, התפתחו גם שיטות אבחון ספציפיות ומדויקות יותר, כגון ביופסיה, בדיקות מעבדה לגילוי נוגדנים ועוד. עקב כך, עלתה שכיחות אבחנת מחלת השימוטו תירואידיטיס, כיום נחשבת למחלה השכיחה והנפוצה ביותר מבין מחלות בלוטת התריס.
מחלת השימוטו תירואידיטיס נפוצה ושכיחה בעיקר בנשים, בשכיחות של פי 5-8 מאשר בגברים.
מהם הגורמים למחלת השימוטו תירואידיטיס?
למחלת השימוטו תירואידיטיס, קיימים מספר גורמים וגורמי סיכון אשר עלולים לגרום להתפתחות המחלה. גורמי סיכון אלו כוללים:
- גנטיקה
- מין נשי בעיקר, אשר שכיחות המחלה עולה עם הגיל.
- מחלה אוטואימוניות – נוגדנים עצמיים נגד חלבוני בלוטת התריס ועקב כך, המערכת החיסונית תוקפת את עצמה ואת בלוטת התריס כאשר היא חושבת שהיא בעצם עצם זר ומזיק.
- חיידקים (Yersinia enterocolitica ) או וירוסים אשר משתלטים על חלבוני בלוטת התריס ומחקים פעולתם.
התפתחות מחלת השימוטו תירואידיטיס
במהלך התפתחות מחלת השימוטו תירואידיטיס, קיים הרס מוגבר של התאים והרקמות של בלוטת התריס, לעיתים קרובות ההרס הנוצר הינו בלתי הפיך.
מחלת השימוטו תירואידיטיס מאופיינת עקב כך בתת פעילות של בלוטת התריס. תת פעילות של בלוטת התריס מחייבת אבחון וטיפול בהתאם, בכדי למנוע חוסר תפקוד גופני וחוסר תפקוד בלוטת התריס.
מהם התסמינים למחלה?
התסמינים השכיחים במחלת השימוטו תירואידיטיס כוללים:
- עלייה במשקל
- דופק איטי
- עצירות
- תשישות
- רגישות לקור
- הפרעות מטבוליות, כגון: אנמיה, היפרכולסטרולימיה
- עלייה באנזימי השרירים
- הפרעות בריכוז
- שיער שברירי
- עור יבש
- זפק-גוטיר
- מחזור חודשי לא סדיר
- יתר לחץ דם
כיצד מאבחנים מחלת השימוטו תירואידיטיס?
מכיוון שמחלת השימוטו תירואידיטיס הינה מחלה אוטואימונית במרבית הפעמים, צורת התבטאותה וצורת הופעת תסמיניה שונה מאישה לאישה. מומלץ לכל אישה מעל גיל 30 לבצע בדיקות שנתיות לרמות תפקוד הורמוני בלוטת התריס, הכוללים: T3, T4, TSH.
באופן הכללי, אבחון המחלה נעשה לעיתים קרובות באמצעות התסמינים השונים, אך בעיקר בעזרת בדיקות דם לרמות TSH. כאשר TSH ברמה גבוה ,T4 ברמה נורמלית או נמוכה, ייתכן מאוד כי מדובר בתת פעילות של בלוטת התריס.
בכדי לאבחן כי מדובר במחלת השימוטו תירואידיטיס, שמהווה גורם שכיח להופעת תת פעילות בלוטת התריס, יש לתשאל את המטופלת בנוגע למחלות רקע משפחתיות ובעיקר מחלות אוטואימיוניות, תסמינים שמופיעים ובנוסף, יש צורך במרבית המקרים לבצע אבחנה מבדלת לגורם באופן כללי של תת פעילות בלוטת התריס (לשלול כי מדובר בדלקת או סרטן או מחלה אחרת הגורמת לתסמינים וערכי הורמונים דומים).
בדיקות נוספות כוללות:
- אולטרסונוגרפיה
- ביופסה
- בדיקת נוגדנים לבלוטת התריס
דרכי טיפול
כיום, עדיין לא קיים טיפול אשר "מעלים" את המחלה, מעצם היותה ברוב המקרים מחלה אוטואימיונית, ההתמקדות הינה בטיפול התסמינים ובמתן תרופות המחליפות באופן מלאכותי את ההורמונים הלא פעילים בבלוטת התריס.
אחת התרופות השכיחות הינה תירוקסין (levothyroxine). תרופת תירוקסין "מחליפה" את ההורמון T4 ובכך מסייעת בהפחתת התסמינים של מחלה. ניתן בנוסף לטפל באופן ספציפי באנמיה, היפרכולסטרול וכדומה.
מומלץ להיות במעקב אצל רופא אנדוקרינולוג ובמעקב של רמות הורמוני בלוטת התריס: TSH ,T4 ,T3.