אבנים בכליות

אבנים בכליות, או אבנים בדרכי השתן (Nephrolithiasis) הוא מצב רפואי בו מצטברים חומרים שונים הנמצאים בשתן לכדי יצירת "גושים" – אבנים, שיכולים לפגוע בזרימה תקינה של השתן ולגרום לסימפטומים שונים שיתוארו בהמשך.

אבנים בכליות ובדרכי השתן הן בעיה נפוצה ביותר. מעריכים שכ – 10% מהאוכלוסייה יסבלו במהלך חייהם מאבנים בכליות.

שכיחותה של המחלה עולה בארצות המערביות, והיא נפוצה יותר בגברים (בשיעור כמעט כפול בהשוואה לנשים).

אבנים בכליות – סימפטומים

החולה שסובל מאבנים בדרכי השתן יכול להיות א-סימפטומטי, כלומר, לא יופיעו אצל החולה תופעות או תלונות המעידות על נוכחות האבנים. במקרים כאלו, האבנים יכולות להתגלות בדרך מקרה באמצעי הדמיה שונים שנערכים לבירור של בעיות רפואיות אחרות.

כאשר המחלה סימפטומטית, התלונות האופייניות כוללות כאב ודם בדרכי השתן. הכאב מופיע כאשר האבן מתקדמת מאגני הכליה אל דרכי השתן ונעצרת במפגש עם השופכן (Ureter).

כאשר האבן מתקדמת לאורך השופכן, יכול להופיע כאב עז, המתחיל באזור המותן ויכול להתקדם ולהקרין לאורך המפשעה עד לאשכים ולגניטליה. במצב זה יופיעו גם תכיפות ודחיפות במתן שתן שעלולים להחשיד (בטעות) דווקא לזיהום בדרכי השתן.

במצבים קשים יכולה להופיע חסימה חלקית או מלאה בדרכי השתן, עם פגיעה בתפקוד הכליה בעקבות החסימה. אבנים קטנות יכולות לחצות את דרכי השתן באופן ספונטאני – בדרך כלל כאשר קוטרן לא עולה על חצי סנטימטר.

סוגי אבנים

האבנים המצטברות יכולות להיווצר ממספר חומרים שונים, המציגים אטיולוגיות (סיבות רפואיות) שונות, שכיחות שונה אצל גברים ונשים, רגישות שונה לאמצעי הדמיה ועוד. הסוג השכיח ביותר של אבנים בכליות הוא אבני סידן (Calcium), המהוות כ – 80% מכלל המקרים של אבני כליה. סוגים נוספים הם אבני  Struvite (המופיעים בהקשר של תהליך זיהומי בחיידקים מסוימים), אבנים של חומצה אורית (למשל במחלת השיגדון או בהפרעות מטבוליות שונות), אבני ציסטאין, ועוד.

ברוב המקרים ניתן להעריך את הסיבה להיווצרות האבנים בבדיקות המעידות על מצבים מטבוליים מופרעים – באמצעות בדיקות דם ושתן. כדאי לערוך בירור מקיף יותר למבוגרים שעוברים מספר אירועים של אבנים בדרכי השתן, ולילדים עם אירוע בודד (לעיתים על רקע של הפרעה מטבולית תורשתית).

הבדיקות הרפואיות הבסיסיות כוללות איסוף שתן ל- 24 שעות ואנליזה כימית שלו, בדיקת סידן, חומצה אורית ו – pH , בשתן ובדם, רמת קריאטנין ואלקטרוליטיים בדם, ועוד. בדיקה של סוג האבנים, במידת האפשר, מסייעת גם היא בבחירת הטיפול המיטבי, שיכול להשתנות על פי סוג האבנים שנמצא.

הופעה של אבנים בדרכי השתן קשורה באופן אמיץ להרגלי פעילות שונים, ולהרגליי שתייה, ולכן כדאי לערוך את בדיקות השתן גם בסיטואציות משתנות בחיי החולה. שתייה מרובה מסייעת מאוד במניעת היווצרותן של אבנים. הגדלת כמות השתן אל מעל 2 ליטרים ליום, מפחיתה את שכיחות האבנים ומומלצת כמניעה במקרי הצורך.

אבנים בכליות – טיפול

הטיפול באבנים בכליה משלב גישה כירורגית וגישה רפואית שמרנית. הטיפול תלוי בסוג האבנים, מיקומן בדרכי השתן, הסימפטומים שמהם סובל החולה, מצבו הכללי, ועוד. כאמור, חלק ניכר של האבנים עוברות בדרכי השתן ללא צורך בטיפול.

נמצא שמתן תרופות מקבוצות חוסמי הקולטנים האנדרנגיים מסוג אלפא מזרזת את מעבר האבנים בדרכי השתן ומקצרת את משך המחלה. כאשר יש צורך בהתערבות כירורגית, הטיפול המקובל בעבר שכלל ניתוח פתוח הוחלף בריסוק של האבנים בגישה שאיננה פולשנית על ידי גלי הלם (Extracorporeal lithotripsy).

גישות כירורגיות חדשות אחרות כוללות החדרת צנתר דרך העור שמועבר אל השופכן ומרסק את האבנים (Percutaneous nephrolithotomy), וריסוק באמצעות לייזר (ureteroscopy). אינדיקציות (הוריות) להתערבות כירורגית כוללות בדרך כלל כאב עז ובלתי נסבל, דימום, זיהום, חסימה של דרכי השתן, וסיבוכים נוספים.

במקרים שבהם נמצא גורם ראשוני המוביל להיווצרות האבנים (כמו פעילות ביתר של בלוטת הפארא-תירואיד), כדאי כמובן לטפל בגורם הראשוני של הבעיה כדי למנוע ככל הניתן הישנות של הופעת האבנים בעתיד.